לזכור את הראשונים: הציונות הספרותית של משה תמרי 

הסופר משה תמרי כתב בדורם של יצחק למדן, אשר ברש ואברהם קריב. תמרי נפטר לפני כמה ימים , כשהוא מתקרב
ל - 97 . שרטוט דיוקן של יוצר מעמיק שהמשיך ויצר, זכה להכרה בינלאומית - וחשוב לשמוע כיצד אהב את הספרות העברית ומה חשב על מה שקורה כאן

הרצל חקק


בימים אלה ימלאו 30 יום למותו של סופר יקר, סופר שהיה הנצר האחרון לדור מחדשי הספרות העברית בארץ ישראל.
ביום חמישי ב' באייר תשס"ז הלך לעולמו הסופר משה תמרי שחצה את שנתו ה 96. לפני חודשיים נפגשתי עמו לשיחה על יצירותיו ועל דרכו, והפליא אותי באיזו צלילות דיבר על הימים שבהם התהלכו בינינו חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, אשר ברש, יצחק למדן.
הבטחתי לו באותם ימים, שאכין מאמר מקיף על יצירותיו והמאמר יתפרסם באינטרנט. היה חשוב לו שהדור הזה ידע את מעשי הראשונים, ילמד כיצד צמחה הספרות העברית במאה ה 19, כיצד נבנו אבני היסוד של הספרות והלשון העברית מחדש בדרך להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הביטוי "ציונות ספרותית" מצא חן בעיניו כדי לציין את דרכו.
משה תמרי הלך לעולמו לפני חודש - אבל חשוב להעביר את הדברים שאמר ולספר את הסיפור שלו, כדי שנזכור מה היה קודם, מאין אנו באים.
משה תמרי נולד ב 1910 בעיירה וארקוביצ'ה , בין דובנא לרובנו, בחבל ווהלין, כיום אוקראינה. כצעיר חלוץ וציוני קם תמרי ועלה לארץ ב 1933 לאחר תקופה של הכשרה, הגיע נחוש ונלהב לארץ ישראל. כששאלתי אותו, מה גרם לו לעזוב הכל, לעזוב בית, הורים, חינוך רבני- תורני, ולצאת לישראל, הוא ענה בפשטות: "הנטייה לספרות". הספרות והשירה שנקראו מתחת לשולחן ובמקומות מסתור גילו לו דרך אחרת, עברית אחרת, כיוון חדש.
משה תמרי גדל רוב שנותיו בעיירה מלינוב, שנחשבה עיירת ספר השוכנת במערב רוסיה הגדולה, על גבול אוסטריה. ברשימה שפרסם בכתב העת הספרותי "גליונות", כרך ל"א, תשט"ו-1955 סיפר תמרי הצעיר על יצחק למדן שהיה בן העיירה שלו, מלינוב. תמרי מספר ברשימה על עיר מיוחדת שבה בית משרפות ליי"ש, ביתו המפואר של הגראף חודקיביץ, קברו של רבי אהרלה מקרלין- עיר בנויה בתי עץ מכוסי גגות רעפים, וכל הבתים מקיפים את ככר השוק העגולה. תמרי מספר ברשימה על ילדותו, על הסיפורים שרווחו בעיר על היוצר איצי-יהודה לובס, שהפך ברבות הימים לסופר נערץ בשם יצחק למדן.
הספרות קמה לחיים בארץ ישראל
פעילותו של משה תמרי בקרב הסופרים ניכרת ברשימות שלו מן התקופה.
את הקובץ שלו "מיניאטורות תנכ"יות" שתורגם לשפות שונות מכירים ברחבי העולם, והוא אף זכה לפרסים בינלאומיים, כמו הפרס למצוינות ספרותית של המרכז הבריטי לביוגרפיה בינלאומית בקיימברידג', אנגליה, IBC - שהוענק לתמרי בשנת 2005. משום מה לא היה לכך אזכור בשום כתב עת ספרותי ישראלי. המרכז הביוגרפי - IBC - מארגן מדי שנה קונגרסים לאמנות ולתקשורת.
עיתון "דבר" מיום 28 ביולי 1989 דיווח על מתן פרס דוקטור כבוד לספרות למשה תמרי על ידי אוניברסיטת "השולחן העגול" העולמית, שמרכזה באריזונה, ארצות הברית. למרכז התרבותי של 'השולחן העגול' נציגויות וחברים ב-72 מדינות. תמרי זכה בפרס היוקרתי בשל ההישג הספרותי המיוחד שלו בעיצוב הנובלות התנכ"יות .
לעתים אנו נדהמים להיווכח שסופרים עבריים זוכים לתהילה ולכבוד בניכר, וכאן בקושי יש התייחסות ליצירותיהם. למשה תמרי היו קשרים ומפגשים עם איגודים ספרותיים ברחבי העולם, ובין היתר מדובר במוסד הביוגראפי האמריקאי של קרוליינה הצפונית, שהתאחד אשתקד באוקספורד עם המרכז הבריטי ל"פורום העולמי בוושינגטון".

ימי הילדות - כיצד עזב תמרי את החיידר

את ימי ילדותו עשה משה תמרי בעיירה מלינוב, שהיתה חלק מרוסיה לפני המהפכה. בעיירה מלינוב גדלו סופרים עברים דגולים ובניהם יצחק למדן שהיה פורץ הדרך הראשון, וכן עשה חיל ד"ר שלמה מנדלקרן שהצליח ליצור במו ידיו ובכוחותיו הדלים את הקונקורדנציה לתנ"ך.
סיפר תמרי: "חיינו אז בתקופה שבה הרגשנו שאנו על סף עידן חדש. שאפשר לבנות עולם חדש. כבר בגיל עשר רציתי לעזוב את החיידר ולעבור לבית ספר. כתבתי על כך סיפור שהתפרסם בהיותי בן 18 בעיתון 'עיתון קטן' בוורשה, שערך ירחמיאל ויינגרטן, עוזרו של יאנוש קורצ'ק.
משה תמרי תיאר בסיפורו כיצד ניסה כילד בן עשר, 'גיבור' הסיפור, להעתיק את חתימת אביו על טופס הבקשה להתקבל לבית הספר, וכל זאת כדי לעזוב את החיידר.
הסיפור פורסם ב"עיתון קטן" בוורשה, בשנת תרפ"ח, 1928. בסוף הרשימה, נכנס מנהל בית הספר ומבקש מכל ילדי הכיתה לבקש את הוריהם להעביר את שכר הלימוד. הילד שהצליח להערים על הוריו ולהשתלב בבית ספר כללי, מבין כי הגיע לסוף הדרך ועליו לחזור לחידר: "כל תקוותי אבדו".
הסביר תמרי: "לימודי הגמרא מילאו בחיידר את עולמנו, אבל ההדים שהנה צומחת עברית אחרת והשכלה אחרת הגיעו אלינו. קראתי בהסתר סיפורים עבריים והנטייה לספרות ולשירה כבשה אותי, כתבתי בהיחבא שירים".
משה תמרי סיפר בגעגועים על עצמו כילד השוקד על דפי גמרא: "הכל היה כתוב , כמובן, ללא נקודות ופסיקים. למדנו דף יומי והוספנו גם פירושים נוספים כמו פירוש מהרש"א".

כחלק מאווירת התקופה שולבו גם בתלמוד התורה החרדי, שבו למד, גם לימודים כלליים כמו גיאוגרפיה וחשבון. רוחות ההשכלה ערערו אט או את בתי המדרש הישנים, שהחזיקו לאורך דורות את קיום העם היהודי.


העלייה לארץ ישראל - עולם חדש

בגיל צעיר ביקש משה תמרי לעבור הכשרה ולעלות לארץ ישראל כדי להקים יחד עם חבריו "עולם חדש". הוא דיבר על כך בהתלהבות: "היינו אז אלפי צעירים וצעירות, שהיו מלאים בתחושה של שליחות, בהרגשה שהנה הולכים להקים את העם היהודי מחדש בארץ ישראל", בגיל 18 מפרסם תמרי את שירו הראשון " עם הניצנים הרכים". השיר פורסם בכתב העת הספרותי, "הכוכב", שיצא לאור בבריסק-דליטא, פולין במאי 1928.
אביו אליעזר אנשל ואמו זלדה נותרו בקהילת מלינוב, וכך גם האח אשר, שניסה לעבור הכשרה, אך חשש לעזוב את ההורים לגורלם בגולה. תמרי הגיע לארץ ב 1933, ובמשך עשר שנים ניסה בכל כוחותיו לשמור על קשר מכתבים עם הוריו ואחיו. תמרי המשיך לשמור על קשר עם ההורים ושולח להם בקביעות חלק ממשכורתו - שטרות של לירות שטרלינג, והכל כדי לסייע להם במחייתם והוא מנסה להביאם לארץ. הוא מבין ממכתביהם שהמצב לא טוב במיוחד ולבו אתם. כל הזמן ניסה לשמור על התקווה שהמצב בגולה לא יורע עקב עליית הנאצים, וקיווה בסתר לבו, שאולי יום אחד יזכה לראות את הוריו ואת האח היקר.
בכ"ח תשרי תש"ג, ב- 1942 , נספו הוריו ואחיו בשואה. העלייה שלו כחלוץ לארץ ישראל הצילה את חייו.

גם רעייתו מרים עלתה כחלוצה לארץ, שנתיים אחריו. מרים נולדה באוקראינה בשנת 1911 ועלתה ב 1935 לארץ. מרים רעייתו עבדה במשרד הארצישראלי בלבוב. משה תמרי סיפר לי ודמעות בעיניו, כי מרים הצליחה לשכנע את הוריה לעלות לארץ. הם עלו בעקבותיה - וכך ניצלו גם חייהם. מרים רעיתו היתה יוצרת, עסקה בכתיבה ובתרגומים מפולנית, עמלה למען ספר זיכרון לקהילת ונגרוב הסמוכה לטרבלינקה. הקדישה חייה להוצאת ספרי זיכרון לקהילות יהודיות שנספו בשואה.

ההתערות בארץ, תחילת הכתיבה הספרותית
תמרי ישב עמי בבית הסופר בתל אביב ותיאר בצורה צבעונית וחיה את היווצרותם של מרכזים עבריים בפולין, בליטא ובארצות הברית, כהמשך למרכזים הספרותיים בעברית באודיסה ובוורשה. בשנות העשרים החלה פריחה של ספרות עברית בארץ ישראל.

ביקשתי ממנו לתאר את הרגעים הראשונים שלו כחלוץ עברי צעיר בארץ ישראל. תמרי מספר על התקופה: כיצד מצא נתיבים ללבו של אשר ברש, שהיה אז מראשי הסופרים העבריים. אשר ברש פירסם סיפורים ותרגומים של תמרי בכתב העת "עתידות". בשנת 1941, שנתיים לפני מות הוריו, הוציא משה תמרי לאור את ספרו הראשון בארץ ישראל, קובץ סיפורים בשם "קול החיים", בהוצאת צ' לינמן. על הספר כתב אז רצנזיה אוהדת עמנואל בן גריון, בנו של הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שנחשב לכוח ספרותי בימי היישוב של אותם ימים. בן גריון התפעל מאד וכתב על תמרי הצעיר מלים חמות: " הספר 'קול החיים' למשה תמרי, על פי כמה סימנים ניכר כי זהו ספר ראשית, אם כי לפי נמשלי-משליו נדמה המחבר כוותיק החיים".

בשנת 1941 התפרסם סיפור של משה תמרי בשם "שעת רצון". משה תמרי היה אז צעיר בן 31, והוא תיאר ביד אמן אווירה קסומה של מפגש בין חברים לאחר שנים.
ברגע של משבר ואי הבנה ביניהם אומר האחד: " העודך סבור, כי כולנו דומים ואין כל אחד רואה את העולם אחרת?".
ההמשך לוקח אותנו לבחינת החברות בין השניים:
"לדידי, ההבדלים בין אדם לרעהו הם אך פרי הרגל, קליפה חיצונית, ואם תרצה - אי הבנה שהמסיבות גרמן, אך לא יותר מזה".
"הוא אשר אמרתי: לא נבוא לעמק השווה.לכאורה רעים אנו - וזרים זה לזה". זה הרגע שבו מתחיל החבר לספר את סיפורו הקסום ועל מפגש אהבה צופן סוד. משה תמרי משלב את תיאור הדברים בהרהורים על הניגוד בין ראייה חיצונית לראייה פנימית. אחד החברים אומר: "הלך נפש צופה לעומקם של דברים". חברו משיב לו:" הלך הנפש קובע את מראה העיניים" .

עברית - שילוב של ישן וחדש

אתה קורא בקובצי סיפוריו של משה תמרי ונפעם מן העברית המשלבת ישן וחדש, תוהה על העיצוב האישי של גיבוריו : משה תמרי כצעיר בן התקופה של ימי טרום המדינה שרטט בכישרון נפלא קשרים ומפגשים בין דמויות המחפשות זו את זו, מנסה לפצח חומות של זרות כדי להבין נפשות - והעברית המיוחדת של צעיר המעצב את לשונו מפעימה אותנו. אנו חשים את הלמות צעדיה הראשונים של הלשון העברית כלשון חול: סיפוריו באותם קבצים שנכתבו בשנות השלושים, הארבעים והחמישים מעידים על שאיבה מן המקורות ועל היתוך העברית בלשונם של החלוצים.

את ביאליק לא זכה לפגוש בארץ ישראל אלא בשהותו עדיין בגולה, בוורשה. בשנת תרצ"א, 1931, הגיע ביאליק לביקור בשמונה עשרה קהילות גדולות בפולין, בדרכו מהקונגרס הציוני השבעה עשר, והביקור מגיע לשיא בוורשה - שם נתכנסו שתי ועידות:
ועידה של רשת "תרבות" וכן ועידה ארצית של השומר הצעיר.
תמרי ציטט את ביאליק. המשורר הנערץ בבואו אל הקהילה בגולה. נפעם מן הנוער ומבטא זאת במלים. "כאשר אני רואה איזה נוער יש לנו, עולות דמעות בעיניי", כך אמר ביאליק. תמרי נראה מהורהר ואמר לי: "ראיתי דמעות בעיניו התכולות שנראו כה טובות.כזה נשאר הוא בזיכרוני, דמעות שמחה בעיניו - בהביטו אל מאות הנערים והנערות באולם".
בשנת תרצ"ב התקבצו כמה סופרים והוציאו את החוברת הספרותית "בסך". תמרי מתקשה להבין כיצד בעיצומה של תרבות זרה דומיננטית, פרצה העברית: "הוקמה תשתית עברית של בתי ספר, סמינרים של "תרבות", עיתון יומי, ירחונים, תנועה ציונית, תנועות נוער".

ביאליק מת בווינה בכ"א בתמוז תרצ"ד, 1934. תמרי מרגיש מחויב לביאליק ונאמן לו, וכשאשר שלונסקי מניף את נס המרד נגד ביאליק בארץ ישראל, מוצא עצמו תמרי במחנה של נאמני ביאליק.
הוצאת הקובץ לאור היתה מבחינתו השגת יעד נכסף, לאחר פרסום סיפורים בכתבי עת שונים. משה תמרי פעיל בחוגים הספרותיים באותם ימים וקרוב לחבורה של יצחק למדן ולימים גם הופך לחבר טוב של אברהם קריב.
סיפורים של משה תמרי זכו ליחסם האוהד של עורכי ביטאונים ספרותיים של היישוב העברי, של ימי טרום המדינה. תמרי תיאר בפניי מפגשים של סופרים בבתי קפה. "היתה תחושה של ספרות ההולכת לפני המחנה. סופרים מקימים בימות ספרותיות, כתבי עת, סופרים הרגישו את הדופק של הזמן, של הדור, הפעילות שלהם והכתיבה שלהם הפיחה רוח חדשה בעם".

הפעילות הספרותית בשנות הארבעים והחמישים בא"י
הסופרים הצעירים הסתופפו בצלם של סופרים גדולים כמו ביאליק וטשרניחובסקי, ולאחר מכן אלתרמן ושלונסקי. תמרי מצא עצמו בחבורה של יצחק למדן וכן בקרבה מיוחדת עם אשר ברש. סיפר תמרי: "שוחחתי עם ברש ושידכתי לו את אפרים תלמי ואת מאיר בניהו שתרמו מדורים לביטאון הנוער שערך ברש".

לימים הציע לאברהם קריב פרקים מספר חדש "מיניאטורות תנ"כיות". קריב ראה והתלהב ופרסם עוד כמה פרקי סיפורים תנ"כיים של תמרי. את הסיפור הראשון פרסם בשנת 1940, וכך במשך כמה שנים פרסם כמה פרקים. ספר המיניאטורות המקראיות הופיע בצורה מקובצת רק בשנת 1972. 8 סיפורים, פנינות חן שהפכו לאהובות במיוחד דווקא על הקהל בחוץ לארץ, לאחר שתורגמו לשפות שונות. הספר הפך להיות מוגן בבחינת קופירייט על ידי ספריית הקונגרס האמריקאי בתאריך 2 בינואר 1987. הספר זכה לביקורות אוהדות בארצות הברית. מספר תמרי: "הופעתי במקומות שונים בעולם, והבנתי שמה שכבש את לבם , זו הדרך שבה ציירתי דמויות מן התנ"ך כבשר ודם".
.
מבט לאחור - כיצד נראים הדברים עכשיו
סיפר לי תמרי : "באנו עם חלום תמים, והתחלנו לתקן עולם. רצינו להפוך את הפירמידה, לחזק את העבודה העברית ואת העבודות היצרניות. מה שאני רואה היום, זה לא מה שהתכוונו. אני גאה שילדיי ונכדיי וניניי חיים בארץ. כואב לי על המשבר עם היהדות. נכון, היינו בעד השכלה ובעד ממשל דמוקרטי. אבל לא היתה כוונה לשבר כזה עם היהדות והנתק של הנוער מן היהדות לא לרוחי. דיברנו על שלוש רשויות ברוח מונטסקייה, והיום אני בטוח שצריך ארבע רשויות. צריך גם רשות מוסרית".
כדי להבין את מהות המהפכה הספרותית ומהפכת ההשכלה. תמרי מפליג לימים רחוקים ומשיב: "כתבו על כך והסבירו זאת בספרי ההיסטוריה - והסיפור ידוע: כך בספרו של ויליאם פוקסוול אולברייט,, בספרו על 'ארכיאולוגיה ודת ישראל, בולטימור 1968. השינוי קרה בעקבות תהליכים היסטוריים ידועים. לאחר הרנסנס ולאחר הצהרת זכויות האדם והאזרח של המהפכה הצרפתית בשנת 1789 החלה לפרוח תנועת ההשכלה, צעירים נתפסו לקסמה של ההשכלה, והדת ראתה בכך פריצת גדר וקשה היה לה להשלים עם ויתורים ברוח הזמן. את מה שכתב אולברייט אנחנו חווינו כתהליך שעבר על החברה שלנו בגולה ועלינו הצעירים. נקרענו בין השכלה לדת- והכיוון לעבר ההשכלה גרם לשינוי הגדול".


שאלתי שאלה נוספת : "האם בדיעבד המרד נגד הדת, אכן היה משתלם לטווח ארוך, האם הרחיקו לכת היום?".
תמרי השיב חד משמעי: "אכן הרחיקו לכת. זה גרם להרס משפחות. כיום נראה לנו שיכלו למצוא מזיגה, אך כנראה שלא היתה ברירה. והראיה: רוסיה הסובייטית אסרה כל תופעה דתית ולבסוף נכשלה וגם ויתרה. ואולי זו אחת הסיבות להתמוטטות המשטר שלה לכנסיה הפרבוסלבית". תמרי הוסיף: " גם הקהילה הדתית , בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה הבינה, שבלי השכלה לא ניתן יהיה להתקיים. בלי רפואה, בלי חשבון, בלי טכניקה, לימוד שפות, והסכימו ללכת לקראת רק במידה שלא תערער את שורשי הדת. והלוא עובדה היא שבלי ערכי הדת, העם היהודי לא היה שורד את הגלות ! הנכון הוא שגם עליות החלוצים רצו לשמור את ערכי המורשת, לפי הבנתם. כיום נראה, שחסר משהו לדור הצעיר. אולם החלוצים צדקו, והרבנים התנגדו בכל תוקף לעלייה לארץ ישראל. ערכים שנתחנכנו עליהם בדור שלנו, שמרו עלינו מתופעות הרווחות כיום בחברה הישראלית, תופעות כמו 'כל דאלים גבר', 'אין דין ואין דיין'. על כן, ניתן לקוות שיצר הקיום הטבעי יוביל להארת פנים לערכים היפים בדת ישראל".
"כיצד אתה רואה כיום את הכיוונים הספרותיים החדשים", שאלתי, "האם נטישת היהדות שנוצרה בימיך, אינה מדללת אותנו".
תמרי אחז לרגע בספריו, עיין בהם והשיב : "אינני בקיא בכל הזרמים המתחדשים בכל עשור ומבטלים את קודמיהם. אם אמנם נכון הדבר, הרי זו איוולת. בל נשכח, שבמאות הקודמות היו אנשים אפילו יותר חכמים מאתנו. והוא הדין בספרות ובשירה. אמנם מורגשת מעין נטייה להינתק מספרות העבר, ובייחוד מספרות היידיש והלדינו- ואף במידה מסוימת גם מהיצירה העברית בארצות הברית, פולין, רוסיה לשעבר. ביקרתי לפני כשלושים שנה במעבדה לשונית באוניברסיטת סידני באוסטרליה. ראיתי את מעמדנו בין 60 ספרויות - רובן יונקות מהמורשת האתנית של עשרות דורות לפני כן. יש הערכה כללית לספרות ולשפה העברית, שבה נכתב התנ"ך במקורו. הגעתי למסקנה , שאנו נתבעים להוכיח את רציפות חוט השני לאורך המשנה והתלמוד, אף כי התפתחותה הנוכחית של העברית לשפה חיה נחשבת כפלא היסטורי, שלא ייאמן. בכל מקום מתפעלים מאתנו".
תמרי חיזק את דבריו בנושא העברית: "לא די בתרגומים, יש לטפח את ספרות המקור, כי היא כרטיס הביקור המשמעותי של כל אומה".
תמרי סיפר כיצד ביאליק טיפח סופרים ומשוררים צעירים, כיצד "הוריד את אברהם ברוידס מן הפיגומים" כדבריו, דבר שהרים את קרנו של ברוידס: "כאשר ברוידס הגיע לביקור בפולין, הופעתו היתה מרשימה בקרב בני הנוער והצעירים". תמרי השמיע דברי הערכה לתרבות המערב, אך לדבריו עלינו להיות "נאמנים למקורותינו, לעצמנו, וכאן סוד ההצלחה".
לפני ארבעה חודשים זכה לרגע נחת, כאשר קיבל מאגודת הסופרים העברים של היום מגילת קלף ועליה התואר "יקיר קסת הזהב" על מפעל חייו למען הספרות העברית. תמרי סיפר כי יש לו 6 נכדים, 10 נינים, על בנו ובתו הגרים קרוב אליו עם משפחותיהם.
כשנפגשתי עמו לא ידעתי, שימיו ספורים. תמרי חש מאושר, נראה צלול ורוחש פעילות והיה שקוד בלהט על יצירתו. רוחו היתה טרודה מן הקורה בארץ - וניסיתי להבין ממנו כיצד ניתן לתקן דברים .
תמרי נראה מהורהר: "צריך לחזק את ההנהגה באנשי רוח. חשוב שסופרים יישבו לצד המנהיגים ויאמרו את דעתם. שיתנו להם את הפרספקטיבה הנכונה של הקשר להיסטוריה שלנו, לעם שלנו, ליהדות".
הוא שתק לרגע והוסיף: "בלי הסופרים לא היתה ציונות, משה בדורו כשמואל בדורו. ואני מוסיף , והסופרים בדורם".